סיכום מפגש – חוטים בפילוסופיה

atha yogānuśāsanam

אמש זכינו לשמוע את ד"ר דני רווה בהרצאה מרתקת על הטקסט אשר בלב הרג'ה יוגה – סוטרות היוגה של פטנג'לי. דני הגיש את התפיסה שלו, ביסס אותה על טקסטים קדומים יותר ופרשנים שפעלו קרוב לתקופתו של פטנג'לי והמחיש את האופן בו ברר ובחר את מילות התרגום. בפתיחת הערב, בחרתי להביא את הכתוב אל מקום אחר לגבה העיניים או אפילו אל הרמה של הלב – ברוח הויניוגה.

דני הביא את הפסוקים מרומו של עולם היוגה אל מרחב הצמא והקשב שלנו, הדגיש את המרחק העצום בין הפרקטיקה של היוגה – על המזרן ובחיים, לבין הכוונה של הפסוקים. החוטים (הסוטרות) כאילו נקשרו אל בלוני הליום חמקמקים; פטנג'לי מדבר על שאלות ולאו דווקא מנגיש תשובות ומטרת היוגה אינה עולה בקנה אחת עם מקומנו בחברה ובמערכות היחסים שלנו; הדרך שמציג המחבר משקפת עצירה, שתיקה והעדר מעורבות והזדהות.

בהמשך דבריו, לאור ההתייחסות ליומיומיות ואל השאיפה אל מה שמעבר לה בסוטרות, המרחב שבליבי התרחב שכן פטנג'לי מדבר על תהליך הדרגתי של הליכה בדרך. היומיומיות מהווה אבן דרך ולא בהכרח אבן נגף. המסע מתחיל כאן ועכשיו. עלינו לדעת את המטרה, לוודא (אפשרי עם עזרה מבחוץ) שפנינו לכוון הנכון. ובהתאמה מקומית (לציטוט של דני מטקסט אחר) – אם נרצה להגיע אל חוף הים – לא נפנה מזרחה. כך, גם אם אנו רחוקים מאד, ההליכה מקרבת או אפילו מרוממת. התחושה שהצלחנו לנסות יוצרת סמסקרה (התניה) חיובית ומאפשרת להתכוון שוב אל מה שמעבר ליכולת הנוכחית ולתפיסת התודעה. המפתח קיים ועלינו לקחת א ח ר י ו ת.

ברצוני לערוך מפגשים נוספים לחברי הארגון ולתלמידיהם אשמח אם תשלחו רעיונות.
בתודות,
זיוה

This entry was posted in חדשות. Bookmark the permalink. Post a comment or leave a trackback: קישור טראקבאק.

2 Comments

  1. Posted 27 במאי 2010 at 11:20 am | Permalink

    כשקראתי את סיכום המפגש – המלה העברית הראשונה שהופיעה בתודעתי (באופן מפתיע) הייתה "קדוש".

    כשהתבוננתי בה קצת ראיתי את ההקשר של "להקדיש". היוגה סוטרה הוא טקסט קדוש – כלומר מחייב הקדשה. אינני רואה טעם לקרוא בו, ללמוד אותו או ללמד אותו ללא הקדשה. אני מכיר שני סוגים של הקדשות – האחת לעצמי כתלמיד והשנייה לתלמיד כשהינני מורה. אז הטקסט מקבל משמעות, חיוניות וחיות משל עצמו.

    ללא הקדשה הטקסט נופל קורבן למושא הלימוד שבו, ה- mind. הוא מאבד את שלמותו והופך להיות חלקים קטנים יותר – מלים, משפטים, רעיונות – כולם מעדנים עבור ה- mind. אז כמובן ניתן להתווכח עד אין-קץ על נכונותו, על כוונות המשורר – על התחכום שבו, על הפשטות שבו – כל מה שה- mind רוצה הוא יימצא בו (שכן זהו טקסט קסום!).

    ללא הקדשה הטקסט מקבל תהודה חיצוני ורועשת. עם הקדשה הוא מקבל תהודה פנימית ומדויקת.

    ללא הקדשה הוא מקרב את ה- mind אל התהום – אולי כדי שייראה את התהום ויעצור. עם הקדשה הוא מביא את ה- mind אל המרכז השקט.

    ללא הקדשה זהו טקסט חלול. עם הקדשה זהו טקסט אינסופי ואישי.

    ללא הקדשה הוא נראה מנותק מהמזרון. עם הקדשה הוא מוחק את גבולות המזרון ומחלחל אל תוך החיים.

  2. iamronen
    Posted 27 במאי 2010 at 2:20 pm | Permalink

    כשקראתי את סיכום המפגש – המלה העברית הראשונה שהופיעה בתודעתי (באופן מפתיע) הייתה "קדוש".

    כשהתבוננתי בה קצת ראיתי את ההקשר של "להקדיש". היוגה סוטרה הוא טקסט קדוש – כלומר מחייב הקדשה. אינני רואה טעם לקרוא בו, ללמוד אותו או ללמד אותו ללא הקדשה. אני מכיר שני סוגים של הקדשות – האחת לעצמי כתלמיד והשנייה לתלמיד כשהינני מורה. אז הטקסט מקבל משמעות, חיוניות וחיות משל עצמו.

    ללא הקדשה הטקסט נופל קורבן למושא הלימוד שבו, ה- mind. הוא מאבד את שלמותו והופך להיות חלקים קטנים יותר – מלים, משפטים, רעיונות – כולם מעדנים עבור ה- mind. אז כמובן ניתן להתווכח עד אין-קץ על נכונותו, על כוונות המשורר – על התחכום שבו, על הפשטות שבו – כל מה שה- mind רוצה הוא יימצא בו (שכן זהו טקסט קסום!).

    ללא הקדשה הטקסט מקבל תהודה חיצוני ורועשת. עם הקדשה הוא מקבל תהודה פנימית ומדויקת.

    ללא הקדשה הוא מקרב את ה- mind אל התהום – אולי כדי שייראה את התהום ויעצור. עם הקדשה הוא מביא את ה- mind אל מרכז שקט.

    ללא הקדשה זהו טקסט חלול. עם הקדשה זהו טקסט אינסופי ואישי.

    ללא הקדשה הוא נראה מנותק מהמזרון. עם הקדשה הוא מוחק את גבולות המזרון ומחלחל אל תוך החיים.

השאר תגובה

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

*
*